רֶקלֶס אָליבַּיי – הקֶצֶב

גארט

אני מרחיק אותה ממני בזהירות בתקווה שלא אעיר אותה, מתבונן לרגע בפניה ומנסה להיזכר בשמה. קארן? קרלי? קירסטן? היא משמיעה קול ואני קופא במקום, אבל היא מתהפכת וממשיכה לישון. אני אוסף את ערמת הבגדים שלי, נכנס לחדר האמבטיה ומתלבש במהירות. כשאני יוצא היא יושבת עירומה על קצה המיטה.

היא מפהקת. "לאן אתה בורח בשעה כל כך מוקדמת?"

"לפגישה."

"עם הלהקה?"

אני מכניס את הרגליים לנעליים ומהנהן.

"אני יכולה לבוא איתך? אני אשמח לפגוש אותם."

"מצטער. לא."

"בבקשה?" היא מפשקת את הרגליים. "כדאי לך."

זאת לא הצעה שאפשר להתעלם ממנה, ולרגע אני אפילו שוקל אותה, אבל ברי והבנים יהרגו אותי אם אני אופיע עם גרופית. אני מסתובב לעבר הדלת. "אסור לי לאחר."

 

היא מושיטה לי את הטלפון שלה. "תכניס את המספר שלך, שנוכל להיפגש שוב מתישהו."

אני מתאפק לא לצחוק. כבר נפלתי בפח הזה. נאלצתי להחליף את מספר הטלפון שלי פעמיים בחצי השנה האחרונה. למדתי את הלקח. "הלייבל לא מרשה לי למסור את מספר הטלפון שלי."

"ברצינות?"

זה לא בדיוק שקר. אני אחד מהבעלים של הלייבל, כך שאני קובע את החוקים, והרגע קבעתי את החוק הזה. אני מושך בכתפיים כאילו אין לי שום ברירה בעניין.

"אז קח לפחות את המספר שלי," היא אומרת והולכת אחריי אל הדלת, עדיין עירומה.

"אה… קארן? קריסטן?"

"קארה."

"כן, קארה. אני לא מתכוון למרוח אותך ולהבטיח לך שאני אתקשר, כי אני לא. אני לא איזה מניאק שמנסה להשלות אותך, ואני די בטוח שאמרתי לך אתמול בלילה שזה יהיה רק סטוץ. ושאת הסכמת. אני לא רוצה לצאת איתך, וגם לא להזדיין איתך שוב. אז תודה על אתמול בלילה, היה נחמד. שיהיו לך חיים יפים."

"מניאק!" היא צועקת עליי כשאני סוגר אחריי את הדלת.

אני עובר בדירה שלי להתקלח. זאת עדיין תחושה משונה לחזור לבית שהוא כולו שלי אחרי שגרתי כמעט שנה עם ליאם, קרוּ וברי. אבל הם גרים לא רחוק ממני: קרוּ וברי נשארו בדירה הקודמת שלנו, וליאם ואני שכרנו דירות נפרדות באותו הבניין – באותה הקומה למעשה. היה לנו כיף לגור יחד, אבל קרוּ וברי מאורסים, וליאם ואלה רצו לעבור לגור יחד. הגיע הזמן שלכל אחד מאיתנו תהיה פינה משלו. מצחיק שאף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את הבניין, ולכולנו יש מפתחות לכל הדירות. אנחנו אפילו אוכלים יחד לפחות שלוש פעמים בשבוע, כמו משפחה אחת גדולה ומאושרת.

חוץ מבראד.

אני עדיין כועס על הבחירה שלו לנטוש את הספינה. הוא נשאר הבאסיסט שלנו, אבל רק עד שנמצא לו מחליף. לא מזמן נולדה לו ילדה, והוא לא מוכן להיפרד ממנה כשנצא לסיבוב ההופעות. המשמעות היא שיש לנו רק חודשיים למצוא מישהו אחר. מאז הקיץ הקודם אנחנו עושים אודישנים לבאסיסט חדש, אבל עדיין לא מצאנו מישהו מתאים. זה כבר מתחיל להיות לחוץ.

אני מגיע לַאַיי־אר־אל. כולם כבר מחכים לי בחדר הישיבות ומסתכלים עליי כשאני נכנס.

רוני, שמייצגת אותנו, נושפת בבוז. "היית בחופשה שלושה שבועות, גארט. המינימום שאתה יכול לעשות זה להגיע בזמן ולהתחיל את השנה החדשה כמו שצריך."

אני בודק מה השעה. "איחרתי בחמש דקות. תעזבי אותי."

רוני כמו רוני מחלקת לכל אחד מאיתנו תיקייה עבה שעל הכריכה שלה כתוב באותיות מודגשות "חברת התקליטים אינדיקה". לפעמים אני עדיין לא מאמין שאנחנו באמת הבעלים של החברה. הצלחנו לקנות אותה מהדוד החלאה של ליאם, הגיטריסט שלנו, בזכות צירוף מקרים מטורף, ועכשיו, חצי שנה אחר כך, אנחנו עדיין מנסים למצוא את הדרך הנכונה לשלב בין בעלות על הלייבל לבין השתייכות לאחת מלהקות הרוק החדשות הכי מצליחות במדינה.

בראד נכנס אחריי ונראה כמו זומבי. "מצטער," הוא אומר. "התינוקת הייתה ערה כל הלילה. קייטי חושבת שכואבת לה הבטן או משהו כזה."

"אנחנו לא צריכים אותך בפגישה הזאת," אומרת רוני.

ליאם מושיט לבראד תיקייה. "ברצינות, רוני, הוא עדיין חלק מהלהקה."

"אבל אין לו מילה בעניין."

"בראד עזר לנו להגיע הנה," אומרת ברי. "ברור שיש לו מילה. ודרך אגב, מה שלום אוליביה המתוקה? כלומר חוץ מכאבי הבטן."

חיוך עולה על פניו. "היא מדהימה. אני בטוח שהיא חייכה אליי לפני כמה ימים. קייטי אומרת שזה מוקדם מדי, אבל אני יודע שזה קרה."

"היא בטח פשוט חרבנה," אני אומר.

קרוּ חובט בי בזרוע.

רוני מכחכחת בגרונה. "אם גמרתם לקשקש, אני רוצה להתחיל."

"קדימה," אומר ליאם. "בואו נגמור עם זה, שנוכל להתחיל את החזרות."

"תכף תגיעו לזה. קודם כול אני רוצה לעבור על מה שמצפה לכם השנה."

אני נשען לאחור. "מה שמצפה לנו הוא שנהיה עוד יותר מפורסמים מעכשיו."

"זאת השאיפה," היא אומרת. "אבל להגיע לראש הרשימה זה דבר אחד ולהישאר בראש הרשימה זה דבר אחר לגמרי.

בינתיים אתם הצעצוע החדש והנוצץ, ואנשים שמים לב אליכם. האתגר הוא לשמר את העניין שלהם בכם. אנחנו צריכים לנסות לחדש כל הזמן. האלבום השישי יֵצא מחר. הצלחתי לשריין זמן אוויר טוב ל׳פניוֹת׳, ואני חושבת שהשיר הזה יזניק אתכם למקומות הראשונים במצעדים, אבל אני רוצה עוד כמה סולואים לאלבום הבא. אנחנו רוצים לפנות לקהל רחב יותר, ואם ברי תשיר עוד סולו או שניים זה יכול לעזור. אתם יודעים, משהו בסגנון טיילור סוויפט."

ליאם צוחק. "את רוצה את הקהל של טיילור סוויפט?"

"אני רוצה את הקהלים של כולם. רוצה לדעת איך עושים את זה? כותבים שירים שמתאימים לכל הקהלים. תמשוך אותם עם שיר מעולה, והם יישארו מעריצים נאמנים לתמיד."

"מה קרה פתאום, רוני?" שואל קרוּ. "עשית הכול כדי להוציא את ברי מהלהקה, בכלל לא רצית שהיא תהיה איתנו, ועכשיו את דורשת שהיא תשיר סולו?"

"אל תדאג," אומרת רוני. "זה לא יבוא על חשבונך. גם לך יהיה עוד סולו באלבום השביעי." היא פונה אל כל השאר. "הצלחתי להביא אתכם יותר רחוק ממה שמישהו היה יכול לתאר לעצמו, ואני לא מתכוונת לעצור עד שאני אגיע לפנטהאוז בשדרה החמישית."

"אז בעצם זה בכלל לא קשור אלינו?" אני שואל. "זה רק הכסף?"

היא צוחקת. "ברור שזה הכסף. כסף זה הכול בחיים, לא?"

"אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף," אומר קרוּ.

היא מגלגלת את העיניים. "נו באמת. אני יודעת שאתם אוהבים את מה שאתם עושים, אבל זה לא מספיק בשביל לשלם חשבונות. עד סוף השנה אני אהפוך אתכם למולטי־מיליונרים. אבל אם לא תרצו את הכסף, אני אשמח לקבל אותו."

"מצחיק מאוד," אומר ליאם. "את יודעת מה היה יכול להיות יותר טוב מכסף? מועמדות לתגלית השנה."

רוני נראית עצבנית. בחיים לא נשכח לה את זה. היא פישלה בגדול בשנה שעברה: היא שחררה את האלבום הרביעי שלנו מוקדם מדי ובגלל זה לא עמדנו בדרישות להגשת מועמדות לתגלית השנה – הוצאנו יותר מדי אלבומים עם יותר מדי שירים.

"עוד פעם העניין הזה?" היא שואלת בכעס. "עשיתי בשבילכם כל כך הרבה כסף, שאתם אפילו לא יודעים מה לעשות איתו. זה לא היה קורה אם לא היינו משחררים את האלבום הרביעי והחמישי. סיבוב ההופעות הזה שאתם יוצאים אליו השנה – אתם חושבים שזה היה קורה אם היו לכם רק שלושים שירים? אתם חייבים להמשיך להתמקד במה שבאמת חשוב."

"פאקינג גראמי לתגלית השנה – זה היה יכול להיות משהו די חשוב," אני אומר.

"תעשו לי טובה," היא אומרת. "זה לא שלא ידעתם את החוקים. אל תנסו לזרוק את כל האשמה עליי. וחוץ מזה, אף שיר שלכם עוד לא הגיע לעשירייה הראשונה. לא הייתם מקבלים מועמדות."

"היו לנו עשרה שירים במאה הגדולים."

"זה לא מספיק."

"לכי תזדייני, רוני," אומר ליאם.

היא שולחת אליו מבט נוקב. "ניסינו וזה לא עבד. תקשיבו, השארתם אותי בתפקיד כי אני הנציגה הכי טובה בשוק. תצטרכו לסמוך עליי שאני יודעת מה טוב בשבילכם. ידעתי שלא תקבלו את המועמדות אז שחררתי את האלבום כדי שתקבלו יותר תשומת לב. וזה עבד. אתם כבר לא מופיעים בברים. אפילו לא באולמות קטנים. אתם יוצאים עוד מעט לסיבוב בכל המדינה ותופיעו באולמות ענק מול קהלים של עשרת אלפים ויותר. אתם קולטים שזה רק צעד אחד לפני הדבר הכי גדול, שזה הופעות באצטדיוני פוטבול, כן? לעשרים מההופעות שלכם כבר אזלו הכרטיסים."

כולנו מסתכלים אחד על השני. "אזלו?" שואלת ברי בהתרגשות.

"כן. אזלו. נראה לכם שזה היה קורה אם היו לכם רק שלושים שירים מסכנים?" היא הופכת את הדף. "בואו נתקדם. אין לנו את כל היום. יש רשימה חדשה של נגני באס שאני רוצה לעבור עליה. אתם צריכים לבחור מישהו בקרוב. אם הוא לא יהיה מוכן עד מרץ, אתם יכולים לנופף לשלום לגראמי גם השנה."

"לא שמעתי על אף אחד מהם," אומר ליאם וסוקר את השמות.

"את כל האחרים דחיתם."

"קשה למצוא מחליף לבראד." אני מסתובב אליו. "אולי תישאר איתנו בכל זאת? זה רק לחודשיים."

"זה עשרה שבועות," אומר בראד ומניד בראשו לשלילה. "אני לא עוזב אותן. כבר דיברנו על זה מאה פעם. מצטער, גבר."

"אני יכולה לקבוע איתם השבוע?" שואלת רוני.

אני מסתכל על האחרים. בשלב הזה כבר אין לנו ברירה.

"אפשר."

רוני עוברת על שאר הדברים בתיקייה. אלו כל מיני עניינים משעממים, אבל עכשיו כשאנחנו הבעלים, אנחנו צריכים לדעת הכול.

"זה הכול?" אני שואל כשאנחנו מגיעים לדף האחרון.

"רשמית, כן."

"קדימה, תשפכי את הלב," אומר קרוּ. "מה עשינו עכשיו? כבר חודשים לא נישקתי את ברי על הבמה."

"זה לא אתה," היא אומרת להם ומסתובבת אליי.

אני מצביע על עצמי. "אני?"

"אתה צריך לדבר עם ג׳ו פרי."

"עם העורך דין? למה?"

היא נועצת בי מבט חודר.

"פאק. לא, רוני. אם זה עוד פעם בקשר לג׳סיקה – אין מצב שהילד שלי."

"ג׳סיקה? לא, אבל נחמד שאתה מזהיר אותי מראש על הבאה בתור. השם ניקי מונטלייק מזכיר לך משהו?"

"לא."

היא מביטה בי בתוכחה כמו אמא מיואשת. "אתה בכלל טורח לשאול אותן איך קוראים להן, גארט?"

אני צוחק. "יש כל כך הרבה."

היא עוצמת לרגע את העיניים בתסכול. "ואני הייתי בטוחה שליאם יהיה זה שיכניס מישהי להיריון, אבל עכשיו הוא עם אלה, קרוּ וברי זוג, ובראד נשוי. אתה החבר היחיד בלהקה שיכול להכניס איזו גרופית להיריון לא מתוכנן."

"לא הכנסתי אף אחת לשום היריון, רוני. היא משקרת. הן כולן משקרות."

"איך אתה יודע?"

"כי אני משתמש באמצעי מניעה."

"מה, אתה בן שלוש־עשרה? כולם יודעים שקונדומים לא יעילים במאה אחוז, ואל תגיד לי שאתה מאמין לבנות שאומרות שהן משתמשות בגלולות. כולכם צריכים להתחיל להבין שאתם בעמדה שחושפת אתכם לתביעות מכל אחד על כל דבר. אתם חייבים להיזהר, לשים לב לכל מה שאתם עושים וגם לכל מה שאתם אומרים."

אני מרים את היד. "קחי ממני בדיקת דם. אני אוכיח את זה."

"אני לא בטוחה שנגיע לזה. רק דבּר עם ג׳ו, בסדר? ותעשה לי טובה, תנסה להגביל קצת את המספר, גארט. נכון שהקונדומים יעילים בתשעים ושמונה אחוז, אבל זה רק אומר שאם תשכב עם מאה בנות, יש מצב ששתיים ייכנסו להיריון."

אני מרגיש איך הדם אוזל מפניי. "ברצינות?"

קרוּ זורק עליי בייגל. "יעילות של תשעים ושמונה אחוז – מה בדיוק חשבת שזה אומר?"

"שזה כמעט מאה."

"כן, אידיוט," מוסיף ליאם". כמעט."

"פאק. אז עדיף שאני אתחיל להשתמש בשניים."

רוני משפשפת את המצח. "שלא תעז. זה רק יהיה יותר גרוע. החיכוך ביניהם יכול לקרוע אותם."

"איך לעזאזל את יודעת את זה?"

"אני עובדת עם מוזיקאים כבר הרבה זמן, גארט. תאמין לי."

"הייתי צריך לחתוך את הצינורית וזהו."

ברי נראית מופתעת. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לזה ברצינות. אתה אפילו לא בן עשרים ושש."

"אף פעם לא רציתי ילדים; רציתי להיות מתופף, ולא רציתי ילדים – אלו שני הדברים היחידים שתמיד ידעתי בוודאות."

"גארט, אל תעשה את זה, בבקשה," היא אומרת ומסתכלת עליי בעיני כלבלב עצובות. "אתה כל כך צעיר, אין לך שמץ של מושג מה יקרה בעתיד."

"אם אני אעשה את זה, אני אדע בוודאות מה לא יקרה."

"גבר," אומר קרוּ. "ברצינות, אל תעשה את זה."

"שחררו. זה לא שאני רץ עכשיו לרופא."

"גמרנו?" שואל ליאם. "אפשר להתחיל את החזרה?"

במסדרון, בדרך לסטודיו, ברי מושכת אותי הצידה. "גארט, אתה חייב להקשיב לי. קרוּ לא האמין שתהיה לו חברה רצינית אחרי כל מה שקרה לאבּי, ועכשיו אנחנו מאורסים. ותראה את ליאם – אחרי כל מה שעבר עליו בילדות הוא לא ציפה שהוא ימצא אהבה. אולי עכשיו אתה לא רוצה חברה, אבל זה רק כי עדיין לא פגשת את האישה הנכונה. כשתפגוש אותה, הכול יכול להשתנות."

"לא כולם מתאהבים ומתחתנים. אתן הבנות חושבות שכל בחור צריך בחורה בשביל לחיות באושר ובעושר, אבל את יודעת מה? כל זה – רקלס אליביי, אתם – זה האושר והעושר שלי."

"אני רוצה בשבילך את כל מה שמגיע לך."

"כבר יש לי הכול, ברי."

היא מסתכלת עליי בעצב. היא הפכה לאחות שאף פעם לא הייתה לי. משפחה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לחייך ולמשוך אותה אל חדר החזרות, כי אם אני אמשיך להסתכל עליה, היא עלולה לסחוט ממני את ההודאה שכבר פגשתי את האישה הנכונה.

והיא פאקינג שברה אותי.