שמתן לב שהמון גיבורות בספרים, בפרט ברומנים הרומנטיים, עושות יוגה? הן הולכות ליוגה, מזיעות (או לא), ויוצאות מהסטודיו מרוצות ומלאות אנרגיה. הן כמובן עושות את התרגילים בחינניות רבה, השרירים שלהן ארוכים וחטובים והן מצליחות להיראות סקסיות לאורך כל התרגול.
שנים חשבתי שזאת פיקציה, במיוחד אחרי סבב בלתי יעיל של יוגה להריוניות שעשיתי בהיריון הראשון שלי: מרוב חשש ועצלות בקושי הזזנו אצבע, ורוב הזמן פשוט שכבנו על הגב עם הרגליים למעלה. זה היה נעים כשלעצמו, אבל לא בדיוק החוויה המזככת לגוף ולנפש שלה ציפיתי. מזל שהכרתי שם חברה טובה, אז זה היה שווה הכול.
נוצר אפוא מצב שבכל פעם שהגיבורות שלנו הזכירו יוגה – פקפקתי.
נקפו השנים, והנה אני עומדת בעיצומו של גיל המעבר (כן, נו, מבאס ממש). הגמישות כבר לא מה שהייתה, והתחלתי לחשוש מכל תופעות הלוואי הגיליות שעל חלקן שמעתי ואת חלקן התחלתי לחוש על בשרי. החלטתי לבדוק שוב את עניין היוגה הזאת, ולשמחתי גיליתי שבמרחק שתי פסיעות ממני גרה מדריכת יוגה צעירה ונמרצת שעורכת שיעורים בחצר ביתה (היוש razkova@). הצטיידתי במזרן והלכתי לאימון בחשדנות רבה.
אההה… סוף סוף הבנתי מה כל הטררם הזה סביב היוגה.
אלליי ! העינוי. מי הגה את כל התנוחות האלה? למה רוב הזמן הראש למטה? איך מחזקים שרירים של מרשמלו? אין מה לומר, זוועה. והיא עוד מועצמת על ידי התנאים הקשים של הקיץ הישראלי הקשוח.
אבל איכשהו, למרות הכול, יצאתי מחויכת (כנראה נתפסו לי השרירים בפנים) וחזרתי גם בשבוע שאחר כך. מפה לשם, כבר יותר מחצי שנה אני עושה יוגה פעם בשבוע, כמעט בלי פספוסים.
ולאט־לאט אני מרגישה שיפור בחוזק ובגמישות.
למה בעצם אני חוזרת לזה כל שבוע? כי בזמן שאני שם אני מצליחה באמת לא לחשוב על שום דבר. כלום. נאדה. לא שופטת את עצמי או אחרים, לא מבקרת, לא דואגת, רק מנסה לעשות את התרגילים הכי טוב שאפשר. מצד אחד יש בזה מעין ניתוק, ומצד שני ומפתיע – חיבור. חיבור אמיתי בין הגוף למשהו הזה בתוכי שהוא אני. אני לא יודעת להסביר איך זה קורה, אבל למשך שעה וחצי בשבוע אני מכבה את הרעשים ומוצאת שקט.
ויש עוד בונוס – אני זוכה להצצה לעולמם של בני העשרים ומשהו. זאת שכבת גיל שאין לי ממש קשר ישיר אליה יען כי הילדים שלי עצמי עדיין בגיל ההתבגרות (הורות מאוחרת). הופתעתי לגלות כמה הם טובים ונדיבים, אולי קצת ציניים אבל לא בצורה מרושעת. ואני לא מדברת על חננות – בחיי. להפך. זה פשוט דור משובח.
עוד הופתעתי לראות שבחורים צעירים עושים יוגה! מיוזמתם! אני לא יודעת אם זאת תופעה ייחודית למדריכה הספציפית שלי ולחברים שלה או שמדובר במגמה, אבל עובדה היא שבחלק גדול מהאימונים יש רוב גברי, והם ממש חזקים (אם כי טיפה פחות חינניים מהבנות).
בקיצור, זה היה הווידוי שלי: בזכות הרומנים הרומנטיים נחשפתי ליוגה. מי יודע, אולי מתישהו אני אצליח לאכול פיצה ולא להשמין?
נמסטה!
*ולמען הסר ספק, בתמונה: רז קובליס האלופה!
